ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ו

« ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ה ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ז »

1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.

2 מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.

3 מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

4 מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!

5 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.

6 וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.

7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.

8 וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

9 וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.

10 מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.

11 אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.

12 הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.

13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.

14 אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.

15 חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!

16 וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.

17 הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.

18 שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.

19 אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.

20 מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.

21 כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?

22 שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.

23 מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.

24 הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.

25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!

26 אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.

27 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.

28 ״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.

29 וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.

30 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.

פירוש ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ו

46 דין דטעם כעיקר דאורייתא בין בחולין בין בקדשים במין בשאינו מינו אבל מין במינו בחולין שרי מדאורייתא רק מדרבנן אסור בבישול בנ"ט אבל יבש ביבש שרי פי' מדרבנן וברוב קדשים אפי' מין במינו אסור מן התורה ולענין מלקות אינו לוקה עד שיאכל כזית של איסור בכדי אכילת פרס דהיינו ג' ביצים אבל אינו לוקה על כל כזית וכזית אפי' איכא בתבשל כזית בכא"פ ודין העצמות של איסור מצטרפין עם ההיתר לבטל האיסור בס' אבל המוח שבעצמות מצטרפין עם האיסור וכ"ז בחתיכה חיה שנפלה לקדירה אבל אם האיסור נתבשל תחילה אפילו לבדו ואח"כ נפל לקדירה של היתר אז העצמות מצטרפין עם האיסור:

47 אמר ר' חייא בר אבא אמר ר"יבל משום בר קפרא כל איסורין בתורה בס' אמר לפניו ר"ש בר ר"י ר' אתה אומר הכי הכי א"ר אסי משום ב"ק כל איסורין שבתורה בק"א ושניהם לא למדוה אלא מזרוע בשלה דבהדי איל מבשל מ"ד בס' קסבר בשר ועצמו' לבהדי בשר ועצמות משערינן ליה ומ"ד בק' קסבר בשר לבהדי בשר משערי' ליה וה"ל בק' ומי גמירי מזרוע בשלה מיתיבי זה היתר הבא מכלל איסור זהו למעוטי מאי לאו למעוטי כל איסורין שבתורה אמר אביי לא נצרכה אלא לכדר"י כו' רבא אמר לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דגבי קדשים אסור והכ' שרי פירש"י נותן טעם ק"ל דאסו' בקדשי' כעיקר ממשו של איסור ולהא מילתא קתני זה למעוטי שאר קדשים אבל חולין שפיר גמרינן מינה לק' וס' דהא ק"ל מאחרי רבים להטו' דבטלי ברובא וילפינן מהא להחמיר דלא לבטל אלא במאה ורבא לית ליה טעם כעיקר בחולין כדמפרש ואזיל דמדאורייתא ברובא בטיל אלא מדרבנן הוא דאסור וה"נ שמעינן לר"י במס' ע"ז כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו והא דילפינן לי' בפסחי' מנזיר משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמורא בתראי דאסמכתא בעלמא הוא לאו מילף הוא דה"ל נזיר וגיעולי גוים שני כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרינן התם פ' א"ע משרת להיתר מצטרף כו' ועוד הביא ראי' מהא דאמרי' לקמן בפ' כ"ה אמ' אביי ש"מ טעמו ולא ממשו בעלמ' דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מבש' וחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא כי ליכא נ"ט נמי אמר רבא דרך בישול אסרה תורה וא"א לבטל בלא נ"ט והשת' לפי פירש"י צ"ל דטעם כעיקר דקאמר הכא דאסור בקדשים ושרי באיל נזיר לאו טעם ממש קאמר דהא בטל בס' או בק' אלא טעם כל דהו קאמר והשתא ק' מה דחקו לפרש דטעם כעיקר לאו דאורייתא וקרא דמשרת אסמכתא וגיעול גוים אסמכתא כיון דהכא לא איירי בנ"ט גמור כך הקשו בתו' ונ"ל דסברת של רש"י מאחר דקאמר טעמו כעיקר ולא קאמר טעם כ"ש משמע דכפשוטו נמי איירי דאף בטעם גמור קאמר ור"ל ששניהם טעם גמור וטע' כ"ש אסור בקדשים מדאורייתא ובחולין שניהם מותרין אלא דמדרבנן אסרינן בחולין עד ס' ועד ק' דחומרא בעלמא ועוד הקשה עליו ר"ת והוכיח אף בקדשים לא אסרינן טעם כ"ש דקאמרינן התם בנ"ט ברוב לאו דאורייתא אלמא אפילו כדי נתינת טעם במין במינו בטל ברוב והשתא אי הוה אפילו טעם כל שהוא אסור בקדשים לא גרע בכדי נ"ט במין במינו והוי נמי דאורייתא בשלמא אי לא אסרינן בקדשים אפילו בשלא במינו אלא טעם גמור מ"ה במין במינו הכל שרי ובטל ברובא משו' דלא הוי טעם גמור ואין זו ראייה נצחית לומר דאפילו בשא"מ בעי טעם דנוכל לומר מאחר שאמרה תורה אחרי רבים להטות דניזל בתר רובא א"כ במין במינו שרי בין בחולין בין בקדשים ונהי דבחולין אפילו בלא במינו נמי שרינן מהאי קר' היינו דלא אשכחן קרא לאיסור אבל בקדשים מדאשכחן דגלי קרא לאיסור דכת' כל אשר יגע בבשרה קדש אסרינן שלא במינו ויש סברא לחלק ביניהם דגבי מין שלא במינו דשייך נ"ט א"כ לא חילקה התור' בדבר לאסר' אפי' טעם כ"ש אע"פ דלא יהיב טעמא משא"כ במינו דלא שייך ביה נ"ט כלל עוד הקש' עליו ר"ת אינו בתו' שלנו אלא העתקתי מדברי הרא"ש מדאמרינן פ' דם חטאת ובשלהי ע"ז דכל יום נעשה גיעול לחבירו וקשרי לבשל חטאת ואח"כ שלמים ובשלמא אי אמרינן בעינן טעמא הילכך מין במינו דאורייתא ברובא בטיל הלכך אוקמ' אדאוריית' בכלי המקדש אא"א במשהו א"כ אף מין במינו אסור מדאוריי' והיאך מותר לבשל שלמים לאח' חטאת שהרי מועט באכילת שלמי' ואוסרן לזרים ולנשים ונפסלין ביוצא ומ"מ לפי מ"ש שיש לחלק בין מין במינו לשאינו מינו א"כ אין ראייה דשמא דוק' במינו בטל ברוב ושלא במינו אסור מדאורייתא במשהו כדפיר' עוד הקשה ר"ת ז"ל דע"כ טעם כעיקר בחולין דאורייתא דאמרינן בפ' התערובות אההיא דאמר ר"ל הפיגול והנותר וכו' דקאמ' ש"מ נ"ט ברוב לאו דאוריית' מתיב רבא העושה עיסה מן החיטין ומן האורז יש בהן טעם דגן חייבת בחלה ומשני מדרבנן ופריך אימא סיפ' ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשא"מ בטעמא אבל מין במינו ברוב' והא דר"ל איירי במין במינו אלמא אע"פ שרוב העיסה מן האורז כיון שיש בה טעם דגן אזלינן בתר טעמא ואם אכל כזי' מן העיסה יוצא ידי מצה כאילו היתה כולה של חיטין ועוד דר"י גופא דאמ' טעמא ולא ממש אין לוקין עליו ס"ל כר"ע בפ' א"ע ובנזיר דאמר טעמ' כעיקר דאוריית' דילף לה מגעולי גוים ול"ל דאסמכת' בעלמא הוא דפריך התם והא משרת להיתר מצטרף לאסור הוא דאת' והא מבעי ליה לטעם כעיקר אלמא דטעם כעיקר דרשה גמורה היא כמו היתר מצטרף לאיסור דלוקין עליו והא דמייתי ראייה מרב' לאו ראייה היא אלא דיחוי בעל' הוא דדחי למילתא דאביי כלומר מהכא ליכא למיפשט דטעמו ולא ממשו דאורייתא תדע דהא רבא גופיה הוא דאמר בזבחים אמור רבנן בטעמו ואמור רבנן ברובא ואמר רבנן בחזותא והשתא מין במינו ברובא דקא' היינו כריב"ל בפ"ק מאחרי רבים להטות ואמר רבנן דקא' לאו דוקא אלא שהם דרשו והוציאו הדבר מן הפסוקים א"כ ה"ה נמי מ"ש נמי בטעמא שרי דאורייתא קאמר וכתב הרא"ש ויש שדוחין ואומרי' לרש"י הא דעיסה טע' כעיקר לא איירי בלא ממשות אלא טעם ממשות איכא שע"י קמח של דגן שגילגל בתוך עיסת האורז ונתרבית העיסה ויש בה טעם וממשות ולא דמי לחלב שנפלה לקדירה ונימוח שאין בו ממשות החלב אלא טעם ונ"ל שאין זה דיחוי שאין ממשות הדגן ניכר עיסה באורז ואם נתרבית העיסה ה"נ נתרב' הרוטב שבקדירה מן החלב שנימוח בתוכה ואני אומר דיחוי גמור הוא ואינו דומה כלל לרוטב נהי שנתרב' הרוטב בעבור האיסור מ"מ האיסור שהיא מתחילה ניכר והי' בו ממש כבר הוא נימוח ובטל ברוב אבל הכא תערובות ע"י ממש היא כבראשונה אלא שנשתנה מעט בעניינו דמתחילה היה קמח ועשו עיסה ס"ס ממשו לא נשתנה ממה שהיה מתחילה והרי הוא טעמו וממשו וראייתו שהביא מהא דאמר רבא כו' וא"ז ראייה דה"ק אמור ברובא כלומר דחד בתרי בטל ביבש אפי' מדרבנן ואמר בטעמא כמשמעו וזהו ניחא טפי מה שנאמר אמור רבנן כו' שדרשו הפסוקים יהיה הכל מן התורה ופי' ר"ת דטעם כעיקר במין בשא"מ דאורייתא דכיון שנתן האיסור טעם בהיתר נהפך כולו להיות אסור ולוקין עליו בכזית כאילו היה כולו איסורא ואפי' לקולא אזלינן בתר טעמ' ויוצא בעיסת האורז ידי חובתו כיון שיש בה טעם ואפי' רובא אורז וילפינן לה ממשרת או מגעולי גוים וההיא דר"י כל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו איירי במין במינו וטעמו ממשו דקאמר דלוקין היינו כשהאיסור בעין ומכירו וטעמו ולא ממשו אסור מדרבנן ואין לוקין עליו דמדאוריתא ברובא בטיל וה"ה אם היה ממש האיסור בעין ולא נימוח רק שאין ניכר ואין לוקין עליו כי הוא בטל ברוב אלא הא קמ"ל דאפ"ה אסור מדרבנן ור' חיים ז"ל פי' אליבא דר"ת דאיירי שפיר במין בשאינו מינו וטעמו וממשו קרי כשיש כזית בכדי אכילת פרס דאז הוי כמו ממשו של איסור כיון דיש כ"כ הרבה מן האיסור שבתוך א"פ אוכל כזית של איסור חייב שהרי אכל כזית של איסור והרא"ש פי' נעשה כולו איסור ואוכל כזית ממנה לוקין כדחזי' גבי עיס' ואורז דבכזית ממנ' יוצא ידי חובתו אף להקל ולקמן אפרשנו טעמו ולא ממשו היינו היכא דליכא כזית בכ"אפ ואע"פ שנתן האיסור טעם בהיתר אין לוקין עליו ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקר' מסתברא לומר דלא החמיר תורה בנתי' טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור כשהיתר כ"כ יותר על האיסור שאם היה האיסור בעין וניכר בתוך ההיתר בלא נתינת טעם לא היה לוקה עליו דהיינו ביותר מכדי אכ"פ ובהך דשמעתין יש לפרש טעם כעיקר טעם ממש דבאיל שרי דפעמים הזרוע ומקצת מן האיל חוץ לרוטב ונותן שומן הזרוע טעם גמור במה שאצלו חוץ לרוטב ובשאר קדשים אסור בכה"ג אע"ג דאף בקדשי' מין במינו בטל ברוב והכא מין במינו איירי דומיא דזרוע בשלה מ"ה י"ל דזימנין משכחת נמי שיש משמנוני הזרוע הרבה על אותה מקצ' בשר שבאיל עד שלא יהא רוב באותו מקצ' לבטלו דכל ענין שיבשל התיר הכתוב וזהו בודאי בקדשים אסור וה"ה בכדי נתינת טעם שלא במינו דלא שייך לומר בטל ברוב וה"ה נמי בחולין דאסור בטעם גמור מקרא דמשרת והא דנקט קדשי' משום דבקדשי' מיירי ולא בא למעוטי חולין והשתא דין אחד לקדשים ולחולין ולא בעי קרא לקדשים אלא דלא תימא ניליף מיניה דזרוע בשלה כדאיתא בסוגיא וא"ל למה בעי קרא דקדשים נילף מחולין מקרא דמשרת מכח ק"ו ומה חולין דקיל אסרה תורה בכדי נתינת טעם קדשים דחמיר לא כ"ש מאי אית לך למימר זרוע בשלה יוכיח שאני זרועה בשל' דחידוש דלכתחילה צוה הכתוב לבטל האיסור ולבשל יחד כדאיתא בסוגיא די"ל אי דגלי קרא להדיא בקדשים הוה ילפינן קדשים מיניה דזרוע בשלה במה הצד ושאר חולין בק"ו וקרא דמשרת הוה דחיק אוקי אנפשיה והוי בא להיתר מצטרף לאיסור עד הנה ישבתי דברי רש"י ודברי ר"ת ועתה באתי להכריע אף שהרא"ש לא הכריע שהרי כת' בסוף דבריו והשתא לפסק ר"ת אם נשפך הרוטב ואיני יודע אם היה בו ששים הוי ספיקא דאורייתא ואסרינן ליה ולפסק רש"י הוי ספיקא דרבנן ושרי אלא שהטור תפס לחומרא כדברי ר"ת אבל הר"ן הכריע להקל כדברי רש"י וז"ל אבל ר"ת ז"ל כ' דטעם כעיקר דאורייתא כדמוכח סוגיא דפסחים וכי קאמרינן הכא בסוגיא לא נצרכה אלא לטעם כעיקר דבקדשי' אסור משמע הא בחולין שרי ה"מ במין במינו דומיא דזרוע בשלה דמין במינו לא הוה טעם כעיקר דאורייתא אלא בקדשים לחוד כו' דאע"ג דטעם כעיקר דאורייתא אין לוקין עליו דאי לרבנן דגמרי לה מק"ו דנזי' דאין איסורו איסור לעולם וכדאיתא בפ' א"ע אין לוקין עליו דאין עונשין מן הדין ולר"ע נמי דגמר לה מבנין אב דגיעולי גוים אין לוקין עליו דהא לית בהו אלא עשה ולא מחוורתא דאם טעם כעיקר דאורייתא ודאי לוקין עליו דכיון דבעיקר גופיה איכא לאו בגילוי מילתא בעלמא סגי דטעם כעיקר ממילא לוקין על הטעם כשם שלוקין על העיקר דכי אזהריה רחמנא מנבילה גופיה ומטעמיה אזהר ודכוותיה אמרי' בגוזז ועובד בבכור פסולי המוקדשין דלקי ואע"ג דלית בהו לאו דהא נפקא לן מתזבח ואכלת חלב בשר ולא גיזה ועבודה דטעמיה דמילת' דכיון דבמוקדשים גופייהו כתיב לאו ומוכיחין מדכתיב תזבח ואכלת דאף בכור פסולי מוקדשים אסור ממילא אמרינן דבכלל לאו דלא תעבוד לא תגוז הוא והכא דכוותיה ולפיכך נראין דברי רש"י ז"ל ועיק' ע"כ והנה העתיק התו' ולא העתיק כל צרכו הלא עיקר תירוצו של ר"ת דאיירי התם במין במינו ומ"ה טעמו ולא ממשו הוא דאין לוקין עליו אבל בשאינו מינו לוקין עליו או אפי' איירי בשאינו מינו אסו' מדאוריי' ומ"מ לענין מלקות הוא דאין לוקין פחות מכזית בכדי א"פ דהכי גמירי דכל האיסורין הלכה למשה מסיני וכמ"ש רש"י לעיל בר"פ וזו היא עיקר וכ"כ הראב"ד באיסור משהו דתלתא גווני איכא האח' נ"ט בעיקר ויש בו כזית בכדי א"פ ואכל כזית מן האיסור ולוקה השני כשיש בו טעם כגון אחד במ' או בנ' שאין בו כזית בכדי א"פ מדאורייתא הוא אסור ואין לוקין עליו הג' כשיש חצי זית היתר וחצי זית איסור ויהבי טעמא אהדדי נקרא היתר מצטרף לאיסור ואינו אלא בקדשים ולא גמרינן חולין מיניה ומה שהקשה הרשב"א בחידושיו דלא יתכן לפרש טעמו וממשו היינו כזית בכדי א"פ דהא אביי הוא דאמר בפר' כ"ה ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא כו' ואיהו גופי' בפ' א"ע מסיק וכזית בכדי א"פ דאורייתא בתמיה ר"ל למלקות אלמא דס"ל דכזית בכדי א"פ הוא בכלל טעמו ולא ממשו דאין לוקין עליו ונר' דלק"מ דבודאי אביי דס"ל מתחילה דכזית בכדי א"פ לאו דאורייתא א"כ הוה בכלל טעמו ולא ממשו ואין לוקין עליו ובסוף שהשיב לו רב דימי אין כזית בכדי א"פ דאורייתא הוא וקבלי' מיניה א"כ הוא בכלל טעמו וממשו דלוקין עליו אבל מ"מ נראה דפירש"י עיקר דפי' ר"ת דחוק הוא מאוד דבתחילת סוגיא אמר דילפי' מזרוע בשלה דבטלה למר בס' ולמר בק' והשתא איירי בע"א וכלל לא איירי בביטול טעמא בק' או בס' ואפי' בביטול רוב ליתא אלא נאמר בכל ענין היתר הכתוב אפי' מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב כו' ומי הגיד לו זה ועיקר התירוץ חסר מן הספר בפרט מאחר דעד השתא לא איירי בהכי ועוד מי הגיד לו זאת שאם מקצת הזרוע עם האיל חוץ לרוטב שיקר' זה טעם כעיקר ממש דשמא חשבינן כאילו הכל ברוטב ומסייע כל ההיתר לבטל את האיסו' בפרט למ"ד מבשל והדר חתיך ליה דא"כ מחוברין יחד וכה"ג נראה דכ"ע מודה בזה מאחר שמונחים ברוטב אלא שמקצתו חוץ לרוטב דאין קפידא בזה אלא הכל מסייע לבטל האיסור ועוד ל"ל לרבא למימר דבקדשים אסור טפי מאביי דאמר לא נצרכה אלא למין במינו כו' ולא הזכיר דבקדשים אסור אע"ג דמיירי בקדשים אלא מ"ה קאמר רבא דבקדשי' אסור משום דס"ל דבחולין שרי מדאורייתא וס"ל דכל הני קראי אסמכתא הוא ולא מיליף נינהו ומ"ה דחי נמי לאביי דלא נילף מבשר וחלב ואף דהכי דמין במינו איירי ומהיכא שמעינן דשלא במינו שרי בחולין ואינו אסור אלא בקדשי' י"ל מאחר דאביי הוא דמוקי ליה למין במינו כו' ורבא מוקי ליה טעם כעיקר משמע דפליג אאביי ולא נחית לחלק כלל בין מין במינו בין בשאינו מינו אלא לעולם טעם כעיקר אסור בקדשים ובחולין שרי וכל מה שהקשה ר"ת להוכי' דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין כבר כ' דאינן ראיות לסתור דברי רש"י גם מה שהקשה על פירש"י דטעם כ"ש אינו אוסר בקדשים גם זו לא מצאתי להדיא אלא במין במינו דוקא אבל שלא במינו לעולם במשהו ואפי' במין במינו שמצא ר"ת דבטל ברוב אפי' בקדשים בפיגול ונותר וטמא שבללן זה בזה כו' וכן שתי מנחות שנתערבו כו' כל אלו איירי בתערובת דעלמא אבל בנ"ט כגון בישול דומי' דזרוע בשלה וחטאת דכתיב כל אשר בבשר' יקדש דמיירי בבליעה וכה"ג לא מצינו להדיא שבטל ברוב גבי קדשים ואע"פ שכ' הסמ"ג בענין זרוע בשלה ואין לחלק בין התערובות ההוא לדבר שיש בו רוטב שהרי קמח בקמח הוא ומתערב יפה ולכך חולק שם ר"י ואומר שאינו בטל אע"פ שאינו אומר כן כי אם בדבר לח שהרי במס' שבת פ' נוטל מודה ר"י שתרומו' חיטין עולה בק"א ע"כ ומה בכך נהי דר"י ס"ל הכי שמ' רבנן פליגי עליה ולא אסרי שום תערובות בפרט מין במינו אפי' בקדשים בלא רוטב ועוד אפי' לר"י גופיה נמי דמדמה תערוב' של קמח לדבר לח לענין זה שקאי מין במינו אבל לעולם הא דק"ל דטעם כ"ש אסור בקדשים לא ק"ל אלא ברוטב וע"י בישול דומיא דקרא דחטאת ומ"מ לענין פסק הלכה נ"ל דטעם כעיקר דאורייתא בסוגיא דפסחים דמשמע שם להדיא בכל הסוגיא דטעם כעיקר דאורייתא ובסוגיא דהתם מסקי שמעתא רב אחא ור"א דבתראי טפי מרבא הוא וכן סוגיא דסתמא דתלמוד שהיא עיקר בכל התלמוד ס"ל לשם בפשיטות דטעם כעיקר דאוריית' והשת' מ"ש הרשב"א שדעת הרמב"ן כרש"י ודעת הראב"ד כר"ת כו' עד ולענין פסק הלכה אנן על מי נסמוך באו ונסמוך על דברי ר"ת ור"י ובעל ה"ג והראב"ד שרבי' הם וגם אמרו להחמיר בשל תורה ע"כ ולפי מ"ש אף בלא חומרא אלא כך מחוורתא שמעתתא דטעם כעיקר דאורייתא אפי' בחולין ומ"מ מ"ש רש"י דטעם כעיק' דקאמר הכא איירי בטעם כ"ש לישנא לא משמ' הכי דבכל דוכתא טעם כעיק' משמע טע' גמור שהוא בכדי נ"ט שאוסר עד ס' או עד ק' אף שפי' לעיל דדעת רש"י דבתרתי איירי בטעם ממש ובטע' כ"ש דתרווייהו איסורי בקדשים מדאורייתא ובחולין שרי מ"מ דוחק הוא כי טעם כ"ש לא נקרא טעם כעיקר כלל גם לא שייך עליו לישנא דטעם כלל אפי' לומר טעם כ"ש אינו נכון דכ"ש אין בו טעם אלא איסו' משהו נקרא ועוד מאחר דמסיק בקדשים יליף מקרא דחטאת דכתיב כל אשר יגע בבשר' להיות כמוה כחומר שבהן כו' מנ"ל דאיירי בכ"ש דילמא בטעם גמור איירי דבחולין שרי והכא אסור ובפרט מאחר דבמס' פסחים דריש מקרא דדוקא בבלעה איירי ר"ל שיגע בבשרה ויבלע מקוד' וסתם בליעת הוא בכדי נ"ט אלא נר' בעיני לומר דס"ל לרבא אע"פ דילפינן לאסמכת' בעלמא ביטול ס' או ק' מזרוע בשלה דהיינו אי משערינן בשר בהדי עצמות או לא מ"מ אמת שהוא בכדי נתינת טעם והיא פחות מס' לפי שהעצמות שבזרוע אינן קשין כ"כ דלא פלטי כשיש בהן מוח ויהב טעמא כשאר בשר שבאיל והעצמות שבאיל אינן מועילות טעם לבטל כי לא כולהו רכין הן שיש בו מוח דהרבה והרבה עצמות יש שאין בהן טעם כלל ואפ"ה קשרי רחמנא וזהו טעם כעיקר בזרוע בשלה והשתא לפי פסק הלכה טעם כעיקר דאוריית' בין דחולין בין בקדשי' בשלא במינו ובמינו בחולין שרי מדאורייתא דבטל ברוב ומדרבנן הוא דאסור בכדי נ"ט דרך בישול אבל בתערובות ביבש שרי אפי' מדרבנן ובקדשים אפי' במינו אסור מדאורייתא בכדי נ"ט אבל בכל שהוא אפי' בשלא במינו ובקדשים שרי ואף דטעם כעיקר אסור מדאורייתא מ"מ אינו לוקה עליו עד שיאכל כזית של איסור בכדי א"פ שהוא ד' ביצים לדברי רש"י והתו' וג' ביצים לדברי הרמב"ם וכ"ד כל רוב המפרשים ולא כדברי הרא"ש שכ' לעיל שנעשה כולו איסור ולוקה על כל כזית וכזית ז"א דא"כ הית' מצטרף לאיסור הוא דאיכ' ואדרבא גרוע הוא יות' מהיתר מצטרף לאיסור שהוא חצי של איסור זית וחצי של היתר והכא רובא דרוב' הית' והמיעוט איסור ובנזיר פי' ג' מינים משמע להדיא דלא אמרינן לרבנן היתר מצטרף לאיסור כשרבה היתר על האיסור ועוד אפי' היכא דאמרינן היתר מצטרף לאיסור לא אמרי' אלא גבי קדשים ולא גבי חולין כדמוכ' שמעתתא דפ' א"ע לרבנן דר"ע דהלכת' כוותייהו ואף שיש לדחו' ולומר דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור איירי בלא בליעה שלא בלעה בכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בישול נעשה כולה איסור וכ"מ מפירש"י דפ' א"ע שפי' לשם ואפי' לא בלעה לכולה אבל היכא דבלעה בכולה ע"י בשול אכל חצי זית מן הפגול ואכל חצי זית מן ההיתר בבת אחת מצטרף מ"מ נרא' דלאו דוקא קאמר דאי בלעה בכולה מחייב אפי' בלא היתר מצטרף לאיסור אלא היכא דאמרי' היתר מצטרף לאיסור כגון גבי קדשים חייב אפי' לא בלעה לכולה והרמב"ם נמי כתב וז"ל חלב הכליות שנפל לתוך גריסין ונימוח הכל טועמין את הגריסין אם לא נמצא בהם טעם חלב הרי אלו מותרים אם נמצא בהם טעם חלב והיה בהם ממשו הרי אלו אסורין מן התור' נמצא בהן טעמו ולא היה בהם ממשו הרי אלו אסורין מד"ס כיצד הוא ממשו כגון שהיה מן החלב כזית בכל ג' ביצים מן התערובות אם אכל מן הגריסין האילו כג' ביצים הואיל ויש בהם כזית מן החלב לוקה שהרי הטעם האיסור וממשו קיים אבל פחות מג' ביצים מכין אותו מ"מ מדבריהם וכן אם לא היה בתערובת כזית בכל ג' ביצים אע"פ שיש בהם טעם חלב ואכל כל קדירה אינה לוקה אלא מ"מ ע"כ וכ' מהר"י קאר"ו נר' דלא אתי כר"ת דהא אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ מיתס' לר"ת מדאורייתא כל זמן שאין בו ס' וביש בו כזית בכדי א"פ נמי לר"ת מחיי' על אכילת כזית ולהרמב"ם לא מחייב עד שיאכל בג' ביצים כו' ונראה דס"ל לר"ת מאחר שחילק בין טעם כעיקר לכזית בכדי אכילת פרס א"כ ס"ל אכל כזית וכזית מיחייב בכדי אכילת פרס כדברי הרא"ש ולא נהירא כלל כדפירש ועוד שהרי התו' דס"ל כר"ת כתבו להדיא פרק ג' מינים דכזית בכדי אכילת פרס חייב היינו כשאכל כ"כ הרבה עד שיאכל כזית איסור אבל אכל כזי' לחוד מן התערובת אינו חייב אלא משום היתר מצטרף לאיסור כגון לר"א בתערובות שאור דמרבה מכל שאור לתערובות כה"ג משום היתר מצטרף לאיסור אלמא היכא דלא ק"ל היתר מצטרף לאיסור כגון גבי חולין אינו חייב אלא עד שיאכל כזית ממש וכמו שפירש רש"י והרמב"ם ועוד שהרי הראב"ד כתב נמי כר"ת דטעם כעיקר מן התורה ומכל מקום פירש דכזית בכדי אכילת פרס היינו שאכל כזית איסור ואז הוא לוקה ולא כדברי הרא"ש גם הסמ"ג כתב בהלכות נזיר וז"ל תניא בירושלמי דנזיר כזית יין שנפל לקדירה ואכל ממנה כזית פטור עד שיאכל את כולה פירש בכדי אכילת פרס ולמד משם שאין אומרי' בנזיר היתר מצטרף לאיסור שאם כן מכיון שאכל כזית ממנה יהא לוקה ע"כ וא"כ בשאר חולין דלכ"ע אין היתר מצטרף לאיסור אפילו אמרינן טעם כעיקר אינו לוקה על אכילת כזית לחוד דהיינו דלא כדברי הרא"ש והקארו ומה שהביא ראייה מעיסת האורז דאם אכל כזית ממנה יוצא ידי חובתו אין זו ראייה מאחר דטע' כעיקר דאורייתא לענין איסר ה"ה לענין היתר אמרינן טעם כעיקר דאורייתא ואזלינן בתר טעמא והוי כעיסת מצה ולא בענין כזית בכדי א"פ אלא דוקא לענין מלקות לחוד' דהכי גמירי לה. חתיכה של נבילה שנפלה לתוך חתיכות של היתר אז העצמות של איסור מצטרפין להיתר לבטל בשר הנבילה בס' ודוקא העצמות אבל המוח שבעצמות האיסור מצטרף עם האיסור וכל זה דוקא כשנפלה לקדיר' בעוד' חיה אבל אם נתבשלה תחילה החתיכה של נבילה אפי' בלבדה ואח"כ נפלה לקדירת היתר אז העצמות שבה מצטרפות לאיסור כו' עכ"ל י"ד והוא מדברי הרא"ש וכ"פ הרשב"א ז"ל:

« ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ה ים של שלמה על חולין ז׳:מ״ז »